כשאנשים שואלים אותי למה רציתי להצטרף למשלחת סטודנטים לטנזניה אני אף פעם לא מבין את השאלה. זאת אומרת זאת קבוצה של תלמידים שנוסעים לאחת הארצות היפות ביותר בעולם, להשתתף בפעילות הומניטרית, אבל מאחר והם שואלים, אני עונה להם שנמשכתי למשלחת שלנו כי בשבילי, זאת הייתה הזדמנות ללכת מעבר לדרך הסלולה באפריקה. שרון אבידר משתף אותנו בחוויותיו ממשלחת הסטודנטים של ברית עולם שבנתה תנורי בישול סולריים.

דרכנו מעבר לדרך הסלולה – מינג'ינגו. זה כפר בו בערך -6000 תושבים, ברובע באבתי שבצפון טנזניה, איפה שאיתי, היוזם של המשלחת שלנו, פגש את פאולה לפני כמה שנים. פאולה היא המקימה של "מוונגזה טנזניה", המתווכת שלנו בכפר, והאישה ששמענו אליה כל-כך הרבה לפני שהגענו. אני אדלג ישר לזמן של במינג'ינגו, אפילו שהעברנו את היומיים הראשונים בארשה ובמכתש נגורונגורו. הזמן שבילנו שם, כקבוצת אנשים נפלאה המנסה להכיר אחד את השני הייתה יקרה מפז, אבל זה סיפור לפעם אחרת… למען האמת, כשהגענו לראשונה למינג'ינגו, לא הייתי נרגשת או מלאת השראה מהכפר.

הכפר לא הזכיר לי שום דבר מהנוף שהתרגלתי לראות בארץ הענקית הזאת. הייתי במקומות מלאים בעוני, אבל עדיין הסתכלתי עליהם דרך עיניי תייר ורוב המקומות נראו בעיקר אקזוטיים. הייתי צריכה לעכל את הרעיון שזה המקום שבו אעביר את ארבעת הימים הבאים, מקום פשוט ולא מסביר פנים. הוכרנו למרי, העוזרת של פאולה מארה"ב, שהגיעה לחיות פה איתה לכמה חודשים. באותן שעות ראשונות שם, לא הבנתי מה משך אותה לפה מכל המקומות.

הימים שלאחר מכן, שהיו מלאים בפעילויות כמו צביעת גן הילדים בזמן שהגברים בנו מגרשי כדורסל וכדורעף (!), היו אינטנסיביים מידי בשביל לחשוב. חוץ מהצביעה (שהוכיחה עצמה כמרגיעה ומספקת מאוד), הפרויקט האישי שלי בכפר היה ללמד כמה נשים איך לבנות תנורי בישול סולריים. הייתי מאוד אופטימית בקשר לפרויקט, כי ידעתי שאני יכולה לספר את תנאי החיים פה בצורה משמעותית, על ידי הקטנת התלות באש ודלק. בשבילי זו הייתה המטרה המושלמת – גם לקדם את רווחת הנשים וגם לקדם ערכים סביבתיים. לירון, המתאמת של המשלחת, שהייתה בכפר גם בשנה שעברה, סיפרה לי כיצד הנשים מבעירות אש בתוך הבתים הקטנים שלהן בשביל לבשל, כאשר הן פוגעות בעיניים שלהן וגם מתכנות בנזק חמור לראות שלהן.

החלום שלי היה להגיע לכל הנשים בכפר וללמד אותן. ההתלהבות שלי בשלב מסוים רק גברה, למרות שבהתחלה, מתוך סיבות פרקטיות, התחלתי לעבוד עם קבוצות קטנות של נשים, למען האמת, שלושת הנסיונות הראשונים שלי לבדוק את התנורי בישול בישראל, היו הצלחות חלקיות. למרות שעדין האמנתי מאוד בצורך בהם, התנורי בישול הסולריים שלי היו הרבה יותר שבריריים ופגיעים מאלו שבניתי לבסוף עם הנשים. למרות כל זאת, כאשר הגיעה הזמן להכיר את הרעיות לכמה מנשות הכפר, לא הייתי יכולה להיות יותר מופתעת, לטובה. פרידה, העוזרת היקרה של פאולה, אספה קבוצה מקסימה של נשים אינטליגנטיות. ההתלהבות והעניין שלהן במשימה החדשה עלתה על כל הציפיות שלי.

אחרי הסבר על החשיבות של התנורים, התחלנו לבנות אותם ביחד. בזמן שלימדו אותי שירים בסוואהילית, בנינו בערך חמש תנורים לבישול ביחד. הנשים כל כך אהבו את הרעיון שאחרי שעזבתי, הן בנו עוד תנורים. ביום למחרת, בקרתי את מאמא אליאס, הטבחית של הגן, בביתה. היא סיפרה לי שהיא כבר השתמשה בתנור להרתיח מים לתה, מה שאומר שהמים יכלו להגיע לטמפרטורה של -100 מעלות. הייתי גם מאושרת וגם הרגשתי תחושת הקלה שלפחות אישה אחת (זה היה מספיק בשבילי – אישה אחת, שיודעת איך להתקין ואיך להשתמש בתנור, שיש לה גישה לחומרים שהשארתי בכפר לבניית עוד תנורים ותוכל לעודד את הנשים האחרות להשתמש בו.) השתמשה בו. בנוסף ידעתי שבשביל להפיץ את הכלי המוזר הזה ולגרום לשימוש שכיח בו, אני חייבת להישאר וללמד עוד היתרונות בכיריים סולריים, ולהסביר שלמרות שהם נראים כביכול מאוד פשוטים, שווה להשתמש בהם באופן קבוע.

למזלי, למדתי לאהוב את הכפר. בזמן הזה כבר לא יכולתי לראות איך מישהו יכול ללכת להתנדב במקום אחר. כולנו נקשרנו לילדים שם, שליוו אותנו לכל מקום שהלכנו בכפר. אפילו התרגלתי לחרקים, ולמקלחות עם הדלי. המבט לאחור, זו היתה רק מערכת הפתיחה. המשלחת הזאת היתה בשבילי התחלת ההרפתקה שלא תיגמר עם נחיתתנו בבית. השאלה השנייה שאנשים שאלו אותי הייתה אם אני מאמינה שמה שעשינו היה "יעיל". הפרויקט שלנו לא יכול להימדד בצורה כזאת. מה שעשינו בטנזניה היה חשוב ברמות האישיות וההומניטריות. אני לא יודעת מה המדד לבחון את מה שעשינו שם, או אפילו כמה זמן זה יחזיק. אני לעתים קרובות תוהה מה התרומה הטובה ביותר לקהילות כפריות כמו אלה שביקרנו, אבל אני בהחלט מתכננת לחזור לשם, ואיכשהו, אני אמשיך את פרויקט תנורי הבישול הסולריים שהתחלתי ברחבי טנזניה, לפחות את זה אני יודעת.