בדצמבר 2012 הגעתי לארץ בראשית. בצפון קניה, בגבול עם אתיופיה, אוגנדה ודרום סודן נמצא מדבר טורקנה. לא הרבה השתנה כאן במדבר מאז ימי אברהם אבינו. רוב אנשי טורקנה הם רועי צאן נוודים שגרים בבתי קש ארעיים, משתמשים בעיזים וחרוזים למסחר ותזונתם מתבססת בעיקר על בשר, חלב ודם.

אנשי טורקנה אינם מוגנים מהשינויים הסביבתיים והחברתיים בעולם. בצורות, רעב, מחסור בתרופות והשכלה הן רק חלק מהבעיות שעל אנשי טורקנה להתמודד איתם. הפתרון הנפוץ בקרב ארגונים הומניטריים במקומות כמו טורקנה, הוא חלוקת מזון וכסף. פתרונות מסוג זה יוצרים תלות ולצערי, יצא לי לחזות בכפרים שלמים שקמו אך ורק בשל חלוקת מזון. באותם מקומות המקומיים זנחו את מנהגיהם וצאנם כמקור פרנסתם והם מסתמכים אך ורק על סיוע מבחוץ שמגיע מאותם "זרים לבנים עם כסף" או אם תירצו בכינוי המקובל "מוזונגו".

מתוך המצוקה והרעב של אנשי טורקנה עלה הרעיון להקים תכנית חקלאית הומניטרית, שמטרתה  להכשיר את אנשי המקום לגדל את המזון שלהם, ובכך לקחת אחראיות על עתידם ועתיד ילדיהם.

אז מה אני עושה פה בעצם?

ניתנה לי הזדמנות נפלאה לנהל חוות הכשרה בה לומדים נוודים בני המקום שאיבדו את צאנם ומכאן את כל רכושם ומקור הכנסתם ,כתוצאה משינויים אקלימיים או גאופוליטיים. אותם נוודים לשעבר זוכים להכשרה חקלאית בסיסית ארוכה של חצי שנה, שמאפשרת להם דרך אחרת להתפרנס ולנצל את המשאבים שעומדים לרשותם, ברשות עצמם, ללא תמיכה חיצונית.

המשימה אינה פשוטה והאתגרים מרובים. בכל פעם שאנחנו חושבים שהתגברנו על מכשול, צצה בעיה חדשה. כיצד תשכנע נווד כי עליו להישאר בשדה ולהשקות אותו כל יום? הרי הוא רגיל לנדוד ממקום למקום לפי כמות הגשמים. ואת רועה הצאן להשתמש בגללים על מנת לייצר קומפוסט? מה לגביי האמא שרגילה לאכול ביום אחד עם משפחתה את כל המזון שברשותם כי אין לדעת מה יביא מחר? ומה לגביי לחסוך מעט על מנת לשלוח את הילדים לבית הספר?

מלבד הגורם האנושי שבשבילו אנחנו כאן, יש כמובן את ההתמודדות המאתגרת עם תנאי הסביבה. החיים במדבר כאן אינם קלים, המים האלקאליים, הקרקע החרסיתית וההדוקה, החום והיובש הגבוה, כמות החרקים המזיקים הבלתי נגמרת, שכמו כולם בטורקנה, באים לראות ולטעום מהמתרחש בחווה. אלו הם רק חלק מהאתגרים החקלאים שאיתם אנחנו מתמודדים יום יום בטורקנה.

לשמחתי, לא מדובר רק באתגרים. ישנם גם סיפורי הצלחה רבים. בשנה שבה התגוררתי בטורקנה הכשרנו באופן ישיר 30 חקלאים, שבסיום ההכשרה חזרו לביתם והקימו, בתמיכה וליווי של התכנית, חווה משפחתית בה אף הכשירו שני עוזרים נוספים שגם להם נספק ציוד חקלאי להקמת חווה משלהם. בנוסף, הכשרנו אנשי צוות טורקניים מקומיים שישמשו כמדריכים בקורסים הבאים. הרי המטרה שלשמה הגענו למקום נידח זה היא איננה לעזור באופן נקודתי לבעיית הרעב בטורקנה, אלא לעזור לפתח חברה מתפקדת ובריאה שיכולה לעמוד ברשות עצמה. תחושת הסיפוק היא גדולה. המלאכה עוד רבה.

אני חוזרת לישראל אחרי שנה מדהימה, על כל הקשיים והתסכול שהגיעו איתה. מעבר ללקחי העבודה הקשה והתמורה הענקית שמגיעה בעקבותיה, שמחתי לגלות שכאשר זורעים באהבה, מתקבלים הפירות המתוקים ביותר.