פגשנו במשך השהות שלנו כאן בטקלובן לא מעט כאב.

אמנם כאב שלמד להתעטף בצלופן של חיוך מבויש, ובצחוק שמנסה להתפייס עם המציאות. כאב שלא תמיד ניכר במבט ראשון… שלמד להתכסות בהומור שחור על דלתות ואופנועים שהם הניצולים של יולנדה תוך כדי צחוק מתגלגל…

אך שהצחוק מפסיק יש מבט שנזכר במה שאבד…במי שאבד… ושקט

אך פגשנו כאן לא מעט תקווה, תקווה לעתיד טוב יותר, התחלה של שיקום.. ברחבי העיר שלטים

שמריעים על טינדוג טקלובן- סטנד טקלובן…דווקא מבעד להריסות התחזקה בי התקווה בטבע האנושי, ביכולת שלנו לקום מחדש… קיבלתי השראה… אנשים שאיבדו בתים… בני משפחה… אומרים בפה מלא WE ARE ROOFLESS, HOMELESS BUT NOT HOPELESS!!!!

אישה אחת שעובדת במעון יום לילדים בגיל הרך סיפרה לנו שבשלב מסוים במהלך הטייפון נתלו עליה מס' לא מבוטל של ילדים על מנת להתגונן מהמים עד כדי כך שנקרעה לה החולצה והיא הסתובבה מבוישת בחיפוש אחר משהו שיכסה את גופה… אותה אישה הצילה במו ידיה ילדים מטביעה ובו זמנית איבדה כמה ילדים מהמעון תחת אחריותה…

ואחרי הכל המשיכה להתנדב במרכזים הידידותיים לילדים שנפתחו לאחר הסופה… בכדי לעזור לדבריה וגם בשביל להסיח את הדעת…

כמה עוצמה באישה אחת, קטנה וצנומה וגיבורה של הקהילה..

סיפורים על אימהות שראו את ילדיהם נסחפים במים מנופפים להן לשלום…

אישה שקמה ומספרת "לי כבר אין ילדים" ומספרים לי שהיא איבדה את שלושת ילדיה במהלך הטייפון, והנה היא איתנו בסדנא…. חזרה לעבודה.. באה לקבל כלים לעזור לעצמה ולילדים תחת אחריותה… אותה אישה ביקשה להצטלם איתי בסוף הסדנא ואני מובכת מהמעמד רציתי רק לומר לה… אני היא זו שצריכה לבקש רשות "להצטלם" איתך ובעצם לעמוד נוכחת לצידך…

WE ARE ALL SURVIVORS OF YOLANDA חוזרים המשתתפים ואומרים…

דווקא מבעד לכל ההריסות הקונקרטיות והמטפוריות נחשפתי לכל כך הרבה עוצמה וחוסן מכל כך הרבה אנשים ובעיקר נשים, מנהיגות צנועות בקהילתן

שאבתי מהן השראה לחזור ארצה כקולגה למקצוע העבודה סוציאלית עם הרבה יותר תקווה ויכולת להתמודד עם מכאובי המקצוע… וגם עם המכאובים הפרטיים… מצאתי כאן כל כך הרבה נקודות של אור מבעד להריסות חשוכות בצחוק של הילדים ששוחים בים לא פחד…. בחברותא של הנשים שמחזקות ומתנחמות אחת בשנייה…. ובעיקר ברצון העז שלהן ללמוד… לספוג עוד חומר… ללמוד בשקדנות רבה איך אפשר לעזור… מתייעצות ומשתפות, מתלבטות האם ההתערבויות הנלמדות מתאימות… עושות התאמות לתרבות המקומית….מובכות ומצחקקות מהתרגולים ונרגעות ונהנות מתרגילי המדיטציה…

ואחרי הכל רק רציתי לומר תודה MARAMING SALAMAT לעם הפיליפיני על הפתיחות והאדיבות, התמימות והחוזק ובעיקר על האמונה העוצמתית שמלווה אותם ודרכם גם התחזקה בי בטבע האנושי..