שלום לכולם,

אחרי 3 שבועות באוגנדה (ואחרי שבוע שאנחנו מנסים לשלוח עדכון ללא הצלחה…), הגיע הזמן לעדכון קצר.

אחרי טיסה מייגעת נחתנו באנטבה, שנראית מלמעלה כמו ג'ונגל עם שדה תעופה (ומלמטה כמו קיבוץ בג'ונגל עם שדה תעופה). אספה אותנו בשדה גילה, חברה חדשה ויקרה לליבנו שארחה אותנו ביחד עם ג'ודי בביתן היפה והנעים באנטבה. זו הייתה הנחיתה הכי רכה ונעימה שיכלנו לצפות לה-אכלנו, שתינו בירה טובה, ישנו, אייל השתולל בחצר. כחלק מהנחיתה הרכה הלכנו לפרויקט שימור חיות מקומי (שם יפה יותר ל'גן חיות') ואייל ואנחנו ראינו לראשונה שימפנזות, אריות, קרנפים ושאר מיני חיות. הסתובבנו במעין יער יפה (פרויקט לשימור עצים…) עם עצי ענק, ובאופן כללי התאוששנו.

לאחר מכן נסענו לקמפלה. או קמפלה! מהרושם הקצר שלנו קמפלה היא בעצם אוסף אדיר של בודה-בודה (אופנועי-מונית) – יש כ60,000 כאלו ברחבי קמפלה. והמון אנשים. והמון בלאגן. ומצד שני שכונות יוקרה יפות. והמון פיח. והמון המון בודה בודה. הנסיעה על בודה בודה (רק איתן חווה את העונג) היא כמו מרוץ מחשב שבו הנהג מנסה לברוח ממכוניות גדולות ממנו, להשתחל בינהן, לצעוק עליהן, ותוך כדי לצחוק איתך ועליך, להגיד שלום לח'ברה ולהראות להם את הבחור הלבנבן שאסף, וכמובן לעבור ברמזור אדום לכל כיוון אפשרי. בקמפלה התארחנו במסיבת פורים מקסימה אצל המשפחות של העובדים ועובדות בסולל בונה. פגשנו אנשים ישראלים ויהודים שגרים כאן והתחלנו לצבור פרוטקציות להמשך (כולל פגישה ותאום עם כירורג פלסטינאי שגורש מישראל לפני כ30 שנה, גר בקמפלה ומשמש כרופא משפחה/כירורג/חבר של כל הקהילה הישראלית באוגנדה. )

בנוסף , התראיינו לערוץ טלביזיה מקומי כחלק מהפרסום של תרומת סולל בונה לפרויקט שלנו, פגשנו אומנת פוטנציאלית לאייל שמומלצת מאוד ע"י אנשי סולל בונה ועסקנו בהמון בירוקרטיות. ברובן כשלנו… למרות מאמצים רבים ושעות על גבי שעות במשרדי ממשלה לא הצלחנו להוציא ויזה ארוכת טווח. לא הצלחנו להוציא רישיון לעסוק ברפואה. לא הצלחנו לשכנע את רשויות ההגירה להאריך קצת את הויזה. המשפחה בארץ ו'ברית עולם' גוייסו למבצע 'איסוף תעודות שהאוגנדים הנפיצו שאי אפשר בלעדיהם' ולאחר מבצע קומנדו מטורף ומאבקים קשים עם הבירוקרטיה בארץ נחלה הצלחה. בתקווה שסבב ב' במלחמה בבירוקרטיה האוגנדית יהיה מוצלח יותר…

מקמפלה נסענו לקיבוגה, בית החולים שבו אנחנו רוצים להתנדב בסופו של דבר. גם שם המתנו והמתנו שעות ארוכות, מתנדנדים בין יאוש לתקווה ולבסוף הצלחנו להפגש עם מנהל בית החולים ועם מנהל המחוז ולעשות סיור בבית החולים. ממבט ראשוני בלבד, התנאים שם מאתגרים. 3 רופאים, 100 מיטות, כולם בחדרים ענקיים בלי שום פרטיות או תנאים סניטריים בסיסיים. שלושת הרופאים שבמקום עובדים כרופאים כלליים לפי הצורך – ילדים, גניקולוגיה, כירוגיה, קרדיולוגיה.

יש מכשירUS שלא עובד, יש מכשיר לצילום רנטגן שכן עובד, יש אקג (…). במהלך הסיור האחות האחראית של מחלקת יולדות פנתה למנהל ואמרה לו שיש אישה שמדממת בצורה חמורה אחרי לידה, אבל אין דם לתת לה והם לא מוצאים את הרופא… אומנם ידענו משיחות עם רופאים שהיו בבית חולים מה המצב שם , אולם עדיין היה קשה לעכל. קבענו עם המנהלים שנגיע להתנדב ברגע שנצליח לסדר את הרישיון והויזה ונמצא דיור במקום. הם הביעו רצון והתלהבות והבטיחו לעזור בכל מה שניתן. לצערנו, אין בבית החולים כרגע דיור מתאים למתנדבים, אבל הם החלו לחפש לנו דירה באזור שיהיו לה תנאים מתאימים עבורנו (מים וחשמל. דרישות גבוהות…).

עייפים וחצי תאוותנו בידינו החלטנו שנמשיך לאי בוסי – שם יש מרכז רפואי בשם Rapha Medical Center שהחלטנו מראש שנגיע אליו לתקופה של 1-2 חודשים עד שנסדר את כל הבירוקרטיה בקיבוגה. יצאנו בסירת 'קנו' עם כל פקלאותינו והגענו לביתנו החדש – בית היתומים Osanidde, היושב על שפת אגם ויקטוריה, ומאכלס 160 ילדים שכוולם רוצים לגעת במוזונגו בייבי (תינוק לבן). למזלו של אייל אחרי שבועיים הם קצת נרגעו מהאטרף וכבר פחות רודפים אחריו בהתרגשות. אייל באקסטזה – יש פרות שמהלכות בנחת בכל מקום, עיזים, חזירים, ברווזים , תרנגולות, ציפורים, ים , עכבישים שאפשר לשחק איתם, אננס – מה עוד ילד צריך. משום מה הילד רודף אחרי כל החיות וצועק 'הב-הב'. אנחנו מנסים, ללא הצלחה, להסביר לו שפרה עושה מו ותרנגולת מקרקרת, אבל יכול להיות שבאוגנדה זה שונה והילד צודק… הוא מברבר בלי הפסקה, עדיין לא מילים מובנות, אלא אם כן הן בלוגנדה (השפה המקומית)… המילה החביבה עליו נכון לעכשיו היא 'יא-וולי'…

גם אנחנו מרגישים שהגענו למקום שאפשר להתמקם בו לתקופה הקרובה, ולאט לאט מאבזרים את הבית בציוד שצריכים כדי להרגיש 'בבית', תולים רשתות, נלחמים בעטלפים שהתמקמו בתוך הגג שלנו, סורקים את הכפרים על האי, קונים דגים מהדייגים בבוקר, אננס מהשדה אחהצ ובין לבין לומדים קצת לוגנדה. בכל יום אנחנו מטיילים באי עם אייל ברגל או על המנשא שמאוד משעשע את המקומיים (muzungu baby in a bag!).

 המרכז הרפואי, בו אנחנו מתנדבים, יושב במבנה די גדול ומרשים, אך בפועל אין בו כמעט שום ציוד והמחסור בתרופות גדול מאוד. הצוות כולל Clinical officer (שזה כמו חצי רופא) בשם Semei, אדוארד הלבורנט, 3 אחיות – יודיה, אגנס ובינתי ופקידת קבלה מוזרה מעט בשם קטאנדה. המרכז לא מאוד עמוס, אבל מכל פנייה שמגיעה אנחנו לומדים המון לגבי הרפואה והטיפול המקומי. הרפואה כאן שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים. בהיעדר שום אמצעים לעשות בירור וכשלחולים אין כסף לנסוע לעשות בדיקות בבית חולים בעיר הגדולה, אתה נשאר עם תשאול טוב של החולים, בדיקה גופנית ומשחק של ניחושים והשערות. מנסים לטפל כשחצי מהתרופות שצריך חסרות וצריך לאלתר.

רואים מקרים לא פשוטים. העוני קשה ויש הרבה מחלות שנגרמות מהייגנה לקויה ויכלו להימנע בקלות, יש משפחות שלמות שחולות באיידס (כולל כל הילדים), אנשים שבאים במצב קשה והתרופה הנדרשת עבורם חסרה או נגמרת באמצע הטיפול… כל הצוות הרפואי מאוד צעיר וחסר ניסיון (כמובן שיש להם הרבה יותר ניסיון במחלות המקומיות מאיתנו…) והמרכז מתנהל בבלגאן, כשאין סדר עבודה ורישום ברור, לא תמיד ברור אילו תרופות חסרות, מה הוזמן ומה יגיע.

אחת לשבוע מגיע לכאן צוות של ארגון מקומי בשם Mildmay, המטפל בכל חולי האיידס ונשאי הHIV. הצוות כולל Clinical officer, לבורנט, רוקח, רשם ועובד סוציאלי. הם עושים בדיקות סקר, מעקב ובדיקות תקופתיות של חולים ומספקים את כל התרופות שחולי האיידס זקוקים להם בחינם. אמנם יש המון בעיות ומגבלות בעבודה שלהם ולא מדובר על רפואה אידאלית, אך עדיין מדובר על פרוייקט מאוד מרשים שמאפשר נגישות להמון חולים לטיפול ומעקב קבוע.

ומה בהמשך? בסופש הקרוב אנחנו חוזרים לקמפלה ומקווים שנצליח לסדר שם את כל הבירוקרטיות ובשבועיים שלושה הקרובים למצוא בית סביר בקיבוגה ואז לעבור לשם. אנחנו אומנם נהנים מהזמן הרגוע כאן באי, אבל מרגישים צורך בעבודה יותר אינטנסיבית בבית החולים בקיבוגה.

אוהבים ומתגעגעים,

איתן רעות ואייל, או בשמנו המקומי – דר אית'ן, דר רות', ודר בייבי.